סיפור מקרה: פחד ואימה בתא השירותים

איך הורים 'מלמדים' את הילדים שלהם לפחד

טל הייתה בכיתה א' או ב' כאשר התארחה עם אמא שלה אצל קרוב משפחה. היא נכנסה לשירותים וכשרצתה לצאת גילתה שהדלת לא נפתחת והמנעול תקוע. 

אמא שלה, אישה מאוד לחוצה והיסטרית, הגיבה בצורה קיצונית-  צעקה, נלחצה והתגובה שלה גרמה לטל להאמין שיכול להיות שהיא תתקע **לתמיד** בשירותים ותלויה בחסדיהם של האנשים שבחוץ שיושיעו אותה. 

כמו שקורה לעיתים קרובות בפוביות-  גם הפוביה שלה יצרה לעצמה שלוחות חדשות והסתעפה והתרחבה לפחד ממעליות.
שימו לב שאלו 2 פוביות מאוד דומות: 

  • מקום קטן סגור
  • הדלתות לא בשליטתה 
  • כדי להחלץ היא צריכה להיות תלויה במישהו אחר. 

העברתי אותה תהליך קלאסי של שחרור מפוביה, שאחריו טל דיווחה על דבר חדש שהתאפשר לה לראשונה- היא יכולה להיכנס לתא שירותים וגם לנעול את הדלת (מה שמעולם לא יכלה) אך עם סייג – חייב להיות בו חלון.
הבנתי שצריך פה כלים קצת אחרים לשינוי עמוק יותר. 

יצרנו כמה סיטואציות חלופיות לבחינת התגובות שלה:

1. למדנו להנות בתא שירותים

בדימיון נכנסנו לתא השירותים, הפעלנו מוזיקה שמחה ורקדנו יחד עם הזמר. היא ציינה שהיא לא חשבה מעולם על האפשרות להנות בתוך תא שירותים.

2. חזרנו לאירוע המקורי וביצענו עליו מניפולציות מחשבתיות:
  • הרצנו סימולציה שבה אביה (הרגוע ותפעולי יותר) נמצא בסיטואציה במקום האמא וזיהינו איך החוויה משתנה לבטוחה יותר, אילו משאבים חדשים פתאום זמינים.
    כבר ניתן היה לראות על הפנים של טל ש
    כל החוויה נראית עבורה אחרת לגמרי. היא התמסרה לזה ונתנה מקום והתחושה של ביטחון בתוך אותה סיטואציה שהייתה לה בתור ילדה.

    ועדיין היא ציינה שהיא תלויה במישהו אחר שיחלץ אותה, והדבר הזה גורם לה לתחושת חוסר ביטחון.
  • לקחתי אותה לשנייה לפני שהיא ידעה בכלל שהיא נתקעה בשירותים כדי ללמד אותה שהיא יכולה לחלץ את עצמה ויש לה שליטה על הסיטואציה, ללמד אותה שיכלה להיות שליטה גם אז אבל היא לא ידעה את זה.
    חזרנו  לרגע הזה שבתור ילדה היא פשוט ניגשה לפתוח את הדלת והמפתח לא הסתובב, לפני שהגיעה ההבנה "אני תקועה". ביקשתי ממנה שתחשוב מתוך נקודת מבט של ילדה בכיתה א' / ב' שרואה את המפתח שלא מסתובב ומתייחסת אליו כאתגר טכני מסקרן:
    "רגע, מקודם זה הסתובב, אז עכשיו זה יכול גם שוב להסתובב, איך עושים את זה?"
    ושיחקנו ביחד עם המפתח וקצת הכנסנו וקצת הוצאנו והתעסקנו עם המנגנון עד שהיא יכלה לדמיין את עצמה שומעת את הקליק של המנגנון שנפתח והיא פותחת את הדלת ויוצאת החוצה בעצמה.

    כשהיא יוצאת החוצה היא רואה את אמא וקרוב המשפחה יושבים בסלון לא מודעים בכלל לזה שהיא הייתה תקועה בשירותים ובכלל אין דרמה כלשהי.
    יתרה מכך – כשהיא מספרת לאמא שלה שהיא לא הצליחה לפתוח את הדלת האמא עונה לה באגביות וקלילות "טוב, כנראה לא סובבת כמו שצריך את המפתח".

    חזרנו לסיטואציה הזאת מספר פעמים, ונעלנו וסגרנו ופתחנו וסגרנו… היא יכלה ממש להרגיש תחושה של שליטה, וגם לראות איך הרגע הזה שבו המפתח מתנגד הוא רק אתגר מסקרן ולא סיבה להילחץ.
  • העברנו את הסיטואציה גם לתא השירותים שממנו היא מפחדת היום במקום עבודתה שבו המנגנון הוא אחר ועדיין ראינו איך היא יכולה לפתוח ולסגור, וגם אם זה קצת נתקע- היא טיפה משחקת עם המנגנון עד שהוא נפתח והיא יכולה לפתוח ולסגור ולהרגיש בטוחה.
3. מסגרנו מחדש את הסיטואציות
  • הדגשנו את העובדה שאין סיכוי שאם היא תתקע בשירותים ומישהו ידע שהיא נמצאת שם הוא פשוט יעזוב אותה שם! זאת אומרת שהיא יכולה להיות סמוכה ובטוחה שתמיד מישהו ידאג לחלץ אותה אם תהיה בעיה. 
  • למדנו לחשוב אחרת על כל הרעיון של תא שירותים – זה בעצם המקום הבטוח ביותר שהיא יכולה להיות בו ! דווקא כשהתא נעול היא הכי בטוחה בו בעולם כי אף אחד לא יכול להיכנס ולפגוע בה, זה המקום הכי מוגן שיכול להיות.
    המבט המבולבל בעיניה כשהרשתה לעצמה לחשוב על תא שירותים כמקום הכי מוגן שאפשר להיות בו, יצר שיבוש תפיסה משמעותי וחוויה חדשה ולא מוכרת. 

******

הסברתי לטל שאחרי כמעט 30 שנות פוביה, היא כבר רגילה "לפחד מהפחד" וסיגלה לעצמה הרגלים שתומכים בפוביה, וייתכן שתראה שאריות שלהן בזמן הקרוב.
ואכן, כעבור מספר ימים סיפרה שכאשר הגיעה לביקור אצל רופא, בתא קטן עם דלת סגורה, האוטומט שלה היה לחשוב למי להתקשר, מה צריך לעשות, אך היא גילתה שבפועל היא יושבת על מיטת הטיפולים, מבלי לקום ולבדוק את הדלת כל רגע כפי שהייתה רגילה.

היא הייתה רגועה. 

אפילוג

הייתי רוצה לסיים את הסיפור של טל ולספר לכם שמאותו הרגע חייה הפכו לקלילים לחלוטין וללא שום עכבות.
במובנים רבים, זה אכן מה שקרה: טל התחילה להשתמש בשירותים בעבודה, לעלות ולרדת במעליות, ובכל מקום שבו חוותה חוסר אונים בנושאים שאף אחד חוץ ממנה לא יכול לבצע- נרשמה התקדמות יוצאת דופן. היא החזירה לעצמה את השליטה.

אבל כאן הסיפור מקבל תפנית מרתקת, שמלמדת שיעור עצום על הדרך שבה התת-מודע שלנו שומר עלינו.

כאשר טל הייתה צריכה לעשות פעולות שיכלה לתת לאחרים, כמו להסיע את הילדים למקומות רחוקים יותר, משהו בה נסוג בחזרה אל הפוביה המוכרת. התת-מודע שלה סירב לשחרר את הפחד.

בתהליך ה-NLP אנחנו תמיד בודקים את ה"אקולוגיה" של המטופל – האם השינוי בטוח עבורו ועבור סביבתו?
בתחקור מעמיק, גילינו שהפוביה לא הייתה רק "באג נוירולוגי" מהילדות, אלא הפכה עם השנים למנגנון הגנה שנועד לשרת צורך אחר לחלוטין.

טל התמודדה עם קשיים זוגיים מורכבים ורצון חבוי להיפרד מבן הזוג, לצד פחד עצום לעשות את הצעד הזה.
הפוביה, באופן לא מודע, יצרה תלות מוחלטת בבן הזוג והיוותה "תירוץ" מושלם לאי-סיום מערכת היחסים.
כל עוד היא הייתה תלויה בו כדי להתנהל בעולם. הפוביה ש"שיתקה" אותה, היוותה מהצדקה פנימית להישאר במקום הבטוח והמוכר.
בעלה לא יכול ללכת במקומה לשירותים, אך הוא יכול להסיע את הילדים, להתמודד עם העולם ולקבל החלטות. אם פתאום תתחיל לעשות זאת בעצמה, היא תהיה חייבת להפנים שהיא לא באמת זקוקה עוד לזוגיות הזו. 

הכלים הנוירולוגיים עבדו בצורה מושלמת, אך ברובד העמוק יותר של חייה, טל עדיין לא הייתה בשלה רגשית לקבל את ההחלטה הזוגית הזו או להתעמת איתה. המוכנות לשינוי נעצרה שם.

הסיפור של טל מזכיר לנו שלפעמים הפחדים שלנו הם לא האויב, אלא הדרך של הנפש להגן עלינו מפני פחד גדול ומאיים אפילו יותר. השינוי האמיתי יתרחש רק כשהתשתית כולה תהיה מוכנה לכך.

מרגיש שהביטחון העצמי שלך זקוק לחיזוק עמוק? אשמח לשוחח



    הדסה גראומן - לנווט מחדש את חייך אנו משתמשים בעוגיות כדי להבטיח את תפקוד האתר ולשפר את חוויית המשתמש. אפשר לבחור אילו סוגי עוגיות להפעיל.
    בחירת עוגיות