הניסיון להגדיר זהות דומה לניסיון לאחוז בכספית; ברגע שאנחנו חושבים שתפסנו אותה, היא משנה צורה וחומקת מבין האצבעות. הקושי המובנה בהגדרה העצמית נובע משלוש סיבות מרכזיות:
המוח שלנו מחפש עקביות. אנחנו רוצים להאמין שיש "אני" אחד קבוע שצועד איתנו מהילדות ועד זקנה. אך בפועל, הזהות היא דינמית. התאים בגופנו מתחלפים, הדעות שלנו משתנות, והחוויות שאנו עוברים מעצבות אותנו מחדש בכל יום. הקושי נובע מהמאבק בין הצורך בביטחון (יציבות) לבין הטבע האנושי (צמיחה ושינוי).
אנחנו אף פעם לא רק דבר אחד. בבוקר אנחנו אנשי מקצוע, בצהריים הורים, ובערב בני זוג או חברים. לעיתים קרובות, התפקידים הללו דורשים מאיתנו תכונות סותרות. הקושי להגדיר "מי אני באמת" עולה כשאנחנו מנסים למצוא את החוט המקשר בין כל הדמויות שאנחנו משחקים בעולם החיצון.
מרגע הלידה, הסביבה "מלבישה" עלינו הגדרות: "את ילדה טובה", "אתה עקשן", "את מוכשרת בציור". עם השנים, אנחנו מאמצים את הקולות החיצוניים הללו והופכים אותם לזהות שלנו. הקושי האמיתי מתחיל כשאנחנו מנסים לקלף את השכבות שהודבקו עלינו כדי לגלות מה באמת שייך לנו ומה שייך לציפיות של אחרים.
אתם לא צריכים 'עוד' יכולות. אתם צריכים פחות מחסומים בין מי שאתם לבין מי שאתם מציגים החוצה
הדסה גראומן
בפסיכולוגיה קיים מושג שנקרא "העצמי האמיתי" מול "העצמי המזויף" (מושג שטבע דונלד ויניקוט).
הפער הזה הוא המקור העיקרי למתח נפשי, לחרדה ולתחושת חוסר משמעות.
כשאנחנו לומדים שקבלת אהבה, הערכה וביטחון מותנית בהתנהגות מסוימת, "נכונה", אנחנו מאמצים את ההגדרה הזו, והופכים אותה לזהות הבלעדית שלנו.
אנחנו לובשים מסיכה שהסביבה אוהבת, אבל בפנים, ה"אני" האמיתי הולך ומצטמק.
כשהפער בין מי שאנחנו בפנים לבין הדמות שאנחנו מציגים בחוץ גדל, אנחנו מאבדים את היכולת לשמוע את האינטואיציה שלנו.
איך תדעו שהזהות שלכם מבוססת יותר על "מה שאומרים לי להיות" מאשר על מי שאתם באמת?
החדשות הטובות הן שזהות אינה גזר דין קבוע מראש, אלא מערכת חיה ונושמת.
אם אתם מרגישים אבודים, זה לא בגלל שאין לכם זהות, אלא בגלל שאתם מנווטים עם מפה ישנה – כזו ששורטטה על ידי ההורים, המורים או הציפיות החברתיות, ולא על ידיכם.
היעד שלנו הוא לא רק לדעת "מי אני", אלא להרגיש מספיק בטוחים בזהות הזו כדי לפעול בעולם מתוך חופש, עוצמה ואותנטיות.
המילים שאנחנו משתמשים בהן כדי לתאר את עצמנו:
"אני חייב", "אני צריכה", "ככה מקובל",
הן לעיתים קרובות הקלטות של קולות חיצוניים שהפנמנו.
זיהוי הקולות הללו הוא הצעד הראשון בדרך לחופש.
כדי להבין את השלם, עלינו להבין קודם את החלקים.
הזהות שלנו אינה מקשה אחת, אלא שתי וערב של שלושה מרכיבים עיקריים המשפיעים זה על זה ללא הרף:
עוד לפני שנשמנו את נשימתנו הראשונה, חלק מהזהות שלנו כבר הגיעה עם נקודת פתיחה: המטען הגנטי והטמפרמנט המולד.
האם אנחנו נוטים לרגישות גבוהה? האם אנחנו מוחצנים או מופנמים מטבענו? אלו הם חומרי הגלם שאיתם הגענו לעולם.
ה- NLP מתייחס למטען המולד כאל "נטייה נוירולוגית", חומר גלם. הזהות האמיתית שלנו נבנית מהדרך שבה אנחנו בוחרים להשתמש בנתונים הללו ולכוון אותם לעבר המטרות שלנו.
הזהות הנרכשת נבנית מהחוויות שעברנו, טראומות ורגעים מאושרים, מהחינוך שקיבלנו ומהמסקנות שהסקנו על העולם.
האדם הוא יצור חברתי, וחלק גדול מזהותנו מוגדר דרך הקשרים שלנו. "אני הבת של…", "אני המנהל של…", "אני ישראלי". הזהות החברתית מעניקה לנו תחושת שייכות, אך היא גם המקור ללחץ הגדול ביותר. לעיתים קרובות, אנחנו נוטים להתבלבל ולחשוב שהתפקיד החברתי שלנו הוא כל מי שאנחנו, ושוכחים את הליבה שנמצאת מתחתיו.
השאלה "האם זהות משתנה" מקבלת ב-NLP תשובה חד-משמעית: כן. מכיוון שזהות מורכבת מרשתות עצביות של אמונות וזיכרונות, ומכיוון שהמוח הוא גמיש (Neuroplasticity), אנחנו יכולים "לעשות Re-framing" (מסגור מחדש) לזהות שלנו.
ב-NLP אנחנו משנים את המשמעות שהזהות שלנו נותנת לעבר. זה מה שמאפשר לאדם להפוך מ"קורבן של נסיבות" ל"יוצר של מציאות" ברמת הזהות.
העיקרון המוביל: "המפה אינה השטח".
אנחנו לא האמונות שלנו, אנחנו הישות שמחזיקה בהן. ברגע שנבין את זה, נרוויח את החופש לעדכן את הזהות שלנו כך שתשרת את המטרות שלנו.
העבודה שאני עושה מתמקדת בשינוי זהותי מבפנים החוצה.
התהליך נקרא “זהות ב-360°” כי הוא לא עובד רק על סימפטום אחד או כלי אחד.
הוא נוגע במרכיבי הזהות שמפעילים את החיים: תפיסה עצמית, שייכות, גבולות, רגש, ודפוסי קשר ומייצר שם שינוי שורשי עמוק.
בנוסף הכלים הינם רב מימדיים וכוללים שיח בינאישי יחד עם טכניקות עוקפות מודע, שימוש במיינדפולנס יחד עם תפיסה פנורמית מרחבית של זהויות ועוד…
הדגש הוא על:
אני מכירה את החוויה הזו באופן אישי,
והיום, כשאני רואה מתאמנים בקליניקה שעוברים שינוי דומה,
ברור לי עד כמה עבודה נכונה יכולה לקצר תהליכים ולהחזיר לאדם חיבור לעצמו.
אחד המתאמנים שלי אמר לי:
"אני יודע שמשהו השתנה בי מאז שהתחלנו את התהליך, ואני לא מבין מה קרה. תסבירי לי".
השאלה הזו העלתה לי חיוך גדול, כי אני יודעת ששינוי כזה הוא לא בגלל טכניקה עם רשימת ביצוע – הוא אלכימיה של חיבור פנימי מחודש ברמת הזהות.
לקריאה נוספת לחץ כאן:
אני מאמינה שקשה באמת להוביל אדם למקום שבו לא ביקרת בעצמך.
הדרך שלי לגיבוש שיטת זהות ב-360° לא התחילה בקליניקה המעוצבת בפרדסיה, אלא בשנים של מאבק פנימי שקט.
כנערה, הייתי שבויה בתוך כלא של חרדה חברתית חמורה ודיכאון, ומה שהיום אני יודעת לאבחן כתסמונת RSD (רגישות קיצונית לדחייה). אני זוכרת היטב את התחושה שכולם שופטים אותי, את הבדיקה הבלתי פוסקת של "איך אני נראית מבחוץ" ואת השופט הפנימי הקשוח שחי בתוכי ולא נתן לי מנוח.
איבדתי שנים יקרות שבהן יכולתי "לעוף" על עצמי, פשוט כי לא ידעתי איך.
השינוי הגדול שלי קרה כשהעזתי לבקש עזרה ולפרק את משקעי העבר – שם, ברגע אחד מדויק של שחרור, הבנתי שאני טובה מספיק בדיוק כפי שאני.
התובנות הללו הפכו לשליחות והייעוד שלי שאני מממשת מזה 8 שנים בקליניקה.
אני מאמנת רגשית, מאסטר NLP עם התמחות בשחרור מטראומה, חרדות, OCD והפרעות אישיות, ובעלת תואר ראשון בקרימינולוגיה מאוניברסיטת בר אילן.
אליי לקליניקה מגיעים לרוב אנשים סביב גילאי 35 ומעלה, שמגלים שהדפוסים הישנים והגבולות החדירים שלהם כבר לא מאפשרים להם להתקדם. לעיתים הם מגיעים אחרי מערכות יחסים רעילות או פגיעות, אך תמיד עם תחושה עמוקה שהזהות שלהם אינה חסינה.
השיטה נולדה מתוך רגע של תובנה בקליניקה.
הגיעו אליי כ- 5 מתאמנים שונים, כולם גברים סביב גילאי 50, עם קשיים שונים זה מזה, אך זיהיתי שלכולם יש אתגר זהותי עמוק, ואצל כולם התהליך הנדרש היה היקפי:
שחרור מטענים של עבר מאתגר (עומק),
הווה שאינו מנוהל כראוי בעיקר מול הסביבה (רוחב),
עתיד לא ברור או מיטיב (גובה)
וליבה לא מגובשת (זהות).
כך נולד המודל – גישה הוליסטית, חווייתית וחושית שנועדה לייצר לאדם ציר מרכזי בלתי ניתן לערעור.
אם הגעת עד לכאן יש דבר אחד שחשוב לי לומר לך:
המצב הנוכחי שלך אינו גזירת גורל. ניתן לבצע שינוי שורשי, לשחרר את העבר ולהתחיל להסתובב בעולם בעוצמה, מתוך חוויה פנימית אותנטית וללא צורך בהעמדת פנים.
ההורים של אלון אהבו אותו, חיבקו אותו ודאגו לו. אך הוא מעולם לא היה הדבר החשוב ביותר שהעסיק אותם. את הפידבקים הם נתנו לו על הצלחות, על היותו ילד טוב, אך לא אישרו אותו מעצם היותו – הוא היה צריך להוכיח שהוא טוב מספיק ושהוא אדם טוב וראוי.
בבית הספר, עם ADHD לא מאובחן, הוא לא מצא את עצמו מבחינה לימודית.
הוא גדל להיות הילד המוסרי, אוהב האדם והחיות, אבל אדם אחד הוא לא העריך – את עצמו.
הוא לא עצר לשאול מה הוא רוצה, מה נכון עבורו. כל התקשורת שלו עם העולם היה מול השאלה "מה אני יכול לעשות עבור אחרים", לא מתוך רצון "לרצות" אלא מצורך נואש לתת לעצמו משמעות.
כתוצאה מכך הגבולות שלו היו מטושטשים ולעיתים פרוצים.
בתהליך עדין עברנו על מימד העבר שלו, תיקנו חוויות ילדות של חוסר מוגנות, מצאנו דפוסים בעיתיים עם ההורים ותיקנו את היחסים עם האם שטבעה בו את הצורך להוכיח את עצמו.
חיזקנו את הליבה ואת תחושת הזהות שלו, דייקנו את המשמעות של GOOD ENOUGH ואת החוויה הגופנית – סומטית של העצמי שלו. נפרדנו מאמונות מגבילות סביב מוסר ומיקום בהיררכיה החברתית וחיברנו לאמונה החדשה כי הוא ראוי מעצם היוולדו, כמו כל נשמה אנושית בעולמנו.
היום אלון מסתובב בעולם עם עוצמה וכוח מחודשים, ראיה מפוכחת של עצמו, תחושה שהוא ראוי ומוגן וידיעה שמגיע גם לו מכל הטוב שהעולם יודע להציע.
החוויה הפנימית שלו קיבלה תיקון ושדרוג עמוק, והיום הוא גרסה הרבה יותר טובה של עצמו – עבור עצמו.
כשאנחנו מדברים על זהות, אנחנו נוגעים בשאלות הכי עתיקות של האנושות.
הנה כמה מהשאלות הנפוצות ביותר שעולות בקליניקה ובחיפושים ברשת, עם תשובות שנועדו לעשות קצת סדר בבלבול:
אני זוכרת היטב את הימים שבהם החרדה והשופט הפנימי ניהלו את המופע, והתחושה הייתה שאני צריכה להצטמצם כדי לעבור "מתחת לרדאר" של העולם. שנים יקרות עברו עלי בחיפוש אחרי הדרך לצאת מהכלא הזה, והיום אני יודעת שאין דבר מרגש יותר מלראות אדם שפשוט מעז "לעוף" על עצמו, בלי מסיכות ובלי התנצלויות.
אני מזמינה אותך להצטרף אלי למסע של בחירה מחודשת. בקליניקה שלי בפרדסיה (או בזום), נשתמש בכלים המרחביים והחווייתיים של שיטת ה-360° כדי להחזיר לך את הריבונות על חייך ולייצר עבורך סנטר יציב ששום רעש חיצוני לא יוכל לערער.