1. פגיעה בביטחון העצמי:
היא גורמת לנו להטיל ספק ביכולות שלנו, מה שמוביל לפגיעה בערך העצמי.

2. עומס רגשי:
הפחד ש"יגלו" אותנו מוביל למתח מתמיד ולעיתים אף לחרדה.

3. פרפקציוניזם:
אנשים הסובלים מהתסמונת נוטים לדרוש מעצמם שלמות כדי "להצדיק" את מקומם, מה שיוצר מעגל של תשישות וחוסר שביעות רצון.

4. הימנעות מהזדמנויות:
הפחד מכישלון או "חשיפה" גורם לעיתים להימנע מלקיחת סיכונים או קבלת תפקידים חדשים.

טל הייתה בכיתה א' או ב' כאשר התארחה עם אמא שלה אצל קרוב משפחה. היא נכנסה לשירותים וכשרצתה לצאת גילתה שהדלת לא נפתחת והמנעול תקוע. 

אמא שלה, אישה מאוד לחוצה והיסטרית, הגיבה בצורה קיצונית-  צעקה, נלחצה והתגובה שלה גרמה לטל להאמין שיכול להיות שהיא תתקע **לתמיד** בשירותים ותלויה בחסדיהם של האנשים שבחוץ שיושיעו אותה. 

כמו שקורה לעיתים קרובות בפוביות-  גם הפוביה שלה יצרה לעצמה שלוחות חדשות והסתעפה והתרחבה לפחד ממעליות. שימו לב שאלו 2 פוביות מאוד דומות: 

• מקום קטן סגור
• הדלתות לא בשליטתה 
• כדי להחלץ היא צריכה להיות תלויה במישהו אחר. 

העברתי אותה תהליך קלאסי של שחרור מפוביה, שאחריו טל דיווחה על דבר חדש שהתאפשר לה לראשונה- היא יכולה להיכנס לתא שירותים וגם לנעול את הדלת (מה שמעולם לא יכלה) אך עם סייג – חייב להיות בו חלון.
הבנתי שצריך פה כלים קצת אחרים לשינוי עמוק יותר. 

יצרנו כמה סיטואציות חלופיות לבחינת התגובות שלה:

1. למדנו להנות בתא שירותים

בדימיון נכנסנו לתא השירותים, הפעלנו מוזיקה שמחה ורקדנו יחד עם הזמר. היא ציינה שהיא לא חשבה מעולם על האפשרות להנות בתוך תא שירותים.

2. חזרנו לאירוע המקורי וביצענו עליו מניפולציות מחשבתיות:

• הרצנו סימולציה שבה אביה (הרגוע ותפעולי יותר) נמצא בסיטואציה במקום האמא וזיהינו איך החוויה משתנה לבטוחה יותר, אילו משאבים חדשים פתאום זמינים.
  כבר ניתן היה לראות על הפנים של טל שכל החוויה נראית עבורה אחרת לגמרי. היא התמסרה לזה ונתנה מקום והתחושה של ביטחון בתוך אותה סיטואציה שהייתה לה בתור ילדה.
  
  ועדיין היא ציינה שהיא תלויה במישהו אחר שיחלץ אותה, והדבר הזה גורם לה לתחושת חוסר ביטחון.

• לקחתי אותה לשנייה לפני שהיא ידעה בכלל שהיא נתקעה בשירותים כדי ללמד אותה שהיא יכולה לחלץ את עצמה ויש לה שליטה על הסיטואציה, ללמד אותה שיכלה להיות שליטה גם אז אבל היא לא ידעה את זה.
  חזרנו  לרגע הזה שבתור ילדה היא פשוט ניגשה לפתוח את הדלת והמפתח לא הסתובב, לפני שהגיעה ההבנה "אני תקועה". ביקשתי ממנה שתחשוב מתוך נקודת מבט של ילדה בכיתה א' / ב' שרואה את המפתח שלא מסתובב ומתייחסת אליו כאתגר טכני מסקרן:
  "רגע, מקודם זה הסתובב, אז עכשיו זה יכול גם שוב להסתובב, איך עושים את זה?"
  ושיחקנו ביחד עם המפתח וקצת הכנסנו וקצת הוצאנו והתעסקנו עם המנגנון עד שהיא יכלה לדמיין את עצמה שומעת את הקליק של המנגנון שנפתח והיא פותחת את הדלת ויוצאת החוצה בעצמה.
  כשהיא יוצאת החוצה היא רואה את אמא וקרוב המשפחה יושבים בסלון לא מודעים בכלל לזה שהיא הייתה תקועה בשירותים ובכלל אין דרמה כלשהי.
  יתרה מכך – כשהיא מספרת לאמא שלה שהיא לא הצליחה לפתוח את הדלת האמא עונה לה באגביות וקלילות "טוב, כנראה לא סובבת כמו שצריך את המפתח".
  
  חזרנו לסיטואציה הזאת מספר פעמים, ונעלנו וסגרנו ופתחנו וסגרנו… היא יכלה ממש להרגיש תחושה של שליטה, וגם לראות איך הרגע הזה שבו המפתח מתנגד הוא רק אתגר מסקרן ולא סיבה להילחץ.
• העברנו את הסיטואציה גם לתא השירותים שממנו היא מפחדת היום במקום עבודתה שבו המנגנון הוא אחר ועדיין ראינו איך היא יכולה לפתוח ולסגור, וגם אם זה קצת נתקע- היא טיפה משחקת עם המנגנון עד שהוא נפתח והיא יכולה לפתוח ולסגור ולהרגיש בטוחה.

3. מסגרנו מחדש את הסיטואציות–

• הדגשנו את העובדה שאין סיכוי שאם היא תתקע בשירותים ומישהו ידע שהיא נמצאת שם הוא פשוט יעזוב אותה שם! זאת אומרת שהיא יכולה להיות סמוכה ובטוחה שתמיד מישהו ידאג לחלץ אותה אם תהיה בעיה. 
• למדנו לחשוב אחרת על כל הרעיון של תא שירותים – זה בעצם המקום הבטוח ביותר שהיא יכולה להיות בו ! דווקא כשהתא נעול היא הכי בטוחה בו בעולם כי אף אחד לא יכול להיכנס ולפגוע בה, זה המקום הכי מוגן שיכול להיות.
  המבט המבולבל בעיניה כשהרשתה לעצמה לחשוב על תא שירותים כמקום הכי מוגן שאפשר להיות בו, יצר שיבוש תפיסה משמעותי וחוויה חדשה ולא מוכרת. 

******

הסברתי לטל שאחרי כמעט 30 שנות פוביה, היא כבר רגילה "לפחד מהפחד" וסיגלה לעצמה הרגלים שתומכים בפוביה, וייתכן שתראה שאריות שלהן בזמן הקרוב.
ואכן, כעבור מספר ימים סיפרה שכאשר הגיעה לביקור אצל רופא, בתא קטן עם דלת סגורה, האוטומט שלה היה לחשוב למי להתקשר, מה צריך לעשות, אך היא גילתה שבפועל היא יושבת על מיטת הטיפולים, מבלי לקום ולבדוק את הדלת כל רגע כפי שהייתה רגילה.

היא הייתה רגועה. 

>> זהו פוסט מתעדכן <<
המשך עלילות טל בשירותים ובמעלית יעלו בהמשך

בינתיים, שימו מוזיקה ותרקדו בשירותים

השקיעו זמן בהכרה בהצלחות ובכישורים שלכם. כתיבה יומית של הצלחות קטנות יכולה לחזק את התחושה שאתם בעלי ערך, ללא קשר לביקורת חיצונית.
שיפור דפוסי חשיבה:
דפוסים כמו "אם ביקרו אותי, זה אומר שאני לא מספיק טוב/ה" מזיקים. נסו להחליף אותם במחשבות כמו: "הביקורת היא רק חוות דעת, ואני יכול/ה לבחור איך להתייחס אליה."
תרגול דחיית ביקורת שאינה מועילה:
למדו להגיד לעצמכם: "אני בוחר/ת לא לקבל את הביקורת הזו, כי היא אינה משקפת את המציאות שלי."
חיפוש אחר משוב פרואקטיבי:
בקשו משוב ממי שאתם סומכים עליו. משוב יזום מאפשר לקבל מידע מעצים ומדויק יותר.

מסקנה: ביקורת היא כלי שיכול לשמש כמקפצה לצמיחה אישית – אם נדע איך להתמודד איתה.
על ידי פיתוח חוסן נפשי, נוכל להתמודד עם הביקורת באופן שקול, להשתמש בה ללמידה ולחיזוק הביטחון העצמי, ולא לתת לה להכתיב את ערכנו או את הדרך שבה אנו רואים את עצמנו.

זכרו, חוסן נפשי אינו רק היכולת לעמוד מול ביקורת, אלא גם האומץ לשמור על הערך העצמי שלכם ולפעול מתוך עוצמה פנימית.

מתוך חשש להיתפס כאגרסיבי ותוקפני מדי, הוא פשוט נמנע או מרצה את הצד השני.